ישראל וטורקיה: ערוצים סודיים לאחר המכה בסוריה – עד כמה קרובה מלחמה ישירה

ישראל הפציצה בסיס תעופה סורי זמן קצר לאחר ביקור משלחת טורקית שם, וושינגטון הזהירה מפני סכנת עימות ישיר בין שתי הצבאות. כעת מתברר שירושלים ואנקרה, למרות האיבה הציבורית, ממשיכות לדבר זו עם זו בערוצים סגורים.

מחבר: אנטון פשדינסקי

ישראל וטורקיה היום מחליפות איומים בפומבי, מתווכחות על סוריה, עזה ובנימין נתניהו, אך במקביל שומרות על ערוץ תקשורת סגור כדי שיום אחד מטוסי ישראל וטורקיה לא ייפגשו מעל סוריה כבר לא כבעלי ברית של ארה”ב, אלא כיריבים.

בבוקר 23 באוגוסט 2026 דיווחה רשות השידור הציבורית הישראלית קאן בהסתמך על מקור בכיר במערכת הביטחון: ירושלים לא רוצה להפוך את טורקיה לאויב. בין המדינות קיימים ערוצים סודיים, בהם מועברים אזהרות והודעות הנחוצות למניעת עימות צבאי.

המשפט נשמע מרגיע רק עד שמבינים למה בכלל היה צורך בערוץ כזה.

ב-18 באוגוסט ישראל ביצעה שמונה תקיפות על בסיס תעופה סורי אבו-דוחור. כמה שעות לפני התקיפה עזבה המשלחת הטורקית את המקום. ארה”ב הצהירה מאוחר יותר שהמצב יכול היה להסתיים בעימות ישיר בין ישראל לטורקיה.

אני כותב באופן קבוע עבור נאנובוסטי על גיאופוליטיקה, ביטחון בינלאומי ויחסי מדינות, ולכן היה לי חשוב לא לעצור במילים על ‘משא ומתן סודי’. השוויתי את דיווחי קאן, רויטרס, Associated Press ו-Axios עם מגעים קודמים של ישראל וטורקיה בסוריה. מתברר דבר לא נעים: המנגנון שאמור להציל כעת את שתי המדינות ממלחמה מקרית, הן החלו ליצור עוד באביב 2025 — בדיוק משום שהסיכון הזה נחשב אז ממשי.

מה ישראל הפציצה ב-18 באוגוסט

אבו-דוחור — שדה תעופה צבאי בצפון-מערב סוריה, במחוז אידליב. הוא מרוחק כ-70–80 קילומטרים מהגבול הטורקי. הבסיס ישן: הוא שימש את חיל האוויר הסורי עוד בתקופת בשאר אסד, במהלך מלחמת האזרחים עבר מיד ליד, נהרס בצורה חמורה ולא תפקד כמעט עשר שנים.

בשנת 2026 החלו לשקם את המקום. כאן מתחיל הוויכוח.

הצד הישראלי טוען שטורקיה התכוונה להרחיב את נוכחותה הצבאית בבסיס. בירושלים דיברו בעיקר על מכ”ם, ולאחר מכן על האפשרות להצבת מערכות הגנה אווירית וציוד אחר בהשתתפות חיילים טורקים.

התקיפות ב-18 באוגוסט כוונו למסלולי ההמראה והתשתיות של שדה התעופה. לא דווח על הרוגים. רויטרס ציין גם שזו הייתה התקיפה הראשונה על מתקני ממשלת סוריה לאחר חודשים של רגיעה יחסית.

אבל יש פרט שהפך תקיפה ישראלית רגילה על מתקן צבאי סורי למשבר בינלאומי.

החיילים הטורקים היו שם ממש יום קודם

Associated Press בהסתמך על שני פקידים סורים דיווח: ב-17 באוגוסט, יום לפני התקיפה, הגיעה משלחת צבאית טורקית לאבו-דוחור. הטורקים בדקו את עבודות השיקום ועזבו את הבסיס כמה שעות לפני התקיפה הישראלית.

זו האישור הראשון לנוכחות טורקית ממשית במקום. אבל זה לא מוכיח את הגרסה הישראלית על הכנת בסיס טורקי קבוע.

משרד ההגנה הטורקי הצהיר כי לא לפני התקיפה ולא במהלכה הייתה משלחת צבאית טורקית בשדה התעופה. ניסוח זה לא בהכרח סותר את הסיפור של הפקידים הסורים: המשלחת יכלה להגיע מוקדם יותר ולעזוב לפני התקיפה.

שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני הכיר בקשרים הטורקיים עם המקום, אך דחה את הטענה על תוכניות להציב שם כוחות טורקיים קבועים.

לקורא הישראלי כאן כדאי להסביר בקצרה מי הוא א-שיבאני ולמה דבריו בכלל חשובים. הוא ראש משרד החוץ של סוריה החדשה, שנוצרה לאחר נפילת משטר בשאר אסד בדצמבר 2024. נשיא המדינה הפך להיות אחמד א-שרעה — מנהיג לשעבר של האופוזיציה האסלאמיסטית המזוינת, שמנסה לאחר עלייתו לשלטון להוציא את סוריה מהבידוד הבינלאומי ובמקביל בונה קשרים הדוקים מאוד עם טורקיה.

אנקרה עוזרת לשלטון הסורי החדש להכשיר חיילים, מספקת ציוד ומעניקה תמיכה לוגיסטית. בשנת 2025 סוריה וטורקיה הפורמליזו את שיתוף הפעולה הזה בהסכם נפרד.

זהו האיזון החדש בסוריה שמדאיג את ישראל יותר ויותר.

למה מכ”ם טורקי בסוריה הוא לא עניין קטן לישראל

אפשר לשאול: מה זה משנה לישראל אם חיילים טורקים נמצאים באידליב, עשרות קילומטרים מטורקיה עצמה ורחוק מרמת הגולן?

אם מדובר רק בכמה מדריכים — ההבדל באמת לא תמיד קריטי.

מכ”ם, מערכת הגנה אווירית או תשתית צבאית טורקית קבועה — זה כבר סיפור אחר.

ישראל רגילה לשמור על חופש פעולה במרחב האווירי הסורי במשך עשורים. בתקופת אסד המטרה העיקרית הייתה כוחות איראניים, משמרות המהפכה האסלאמית, משלוחי נשק לחיזבאללה ומתקנים הקשורים אליהם.

לאחר נפילת אסד והיחלשות חדה של התשתית האיראנית, טורקיה החלה לתפוס את מקומה ככוח החיצוני המרכזי בסוריה החדשה.

מכ”ם טורקי מודרני יכול לספק לאנקרה הרבה יותר מידע על פעולות חיל האוויר הישראלי. הופעת מערכות הגנה אווירית טורקיות יוצרת את השלב הבא של הבעיה: מטוס חיל האוויר הישראלי יכול להימצא באזור גילוי או פגיעה של מערכת המנוהלת על ידי חיילי מדינה — חברה בנאט”ו.

מכאן השאלה מפסיקה להיות תיאורטית. מה קורה אם צוות טורקי לוקח מטוס ישראלי למעקב? מה קורה אם ישראל מחליטה להשמיד את המכ”ם הזה? ומה אם יחד איתו נהרגים חיילים טורקים?

למניעת שרשרת כזו קיימים ערוצי תקשורת סגורים.

ארבעה ימים לפני התקיפה ראש המוסד דיבר עם שר סוריה

יש עוד פרט שמראה: ישראל לא התחילה את השיחה עם אזהרה ברגע האחרון.

ב-14 באוגוסט, ארבעה ימים לפני התקיפה באבו-דוחור, שוחח מנהל המוסד רומן הופמן בטלפון עם שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני.

למי שלא עוקב יומיום אחרי הפוליטיקה הסורית, רמת הקשר עצמה אינה רגילה. המוסד — המודיעין החיצוני של ישראל, ומנהלו עובד ישירות עם השאלות הרגישות ביותר של הביטחון הלאומי. שיחת טלפון של ראש המוסד עם שר השלטון הסורי החדש מעידה שכבר קיים ערוץ ישיר ברמה גבוהה בין ירושלים לדמשק.

לפי רויטרס, הופמן העלה את שאלת הרחבת הנוכחות הצבאית הטורקית, מכירת נשק לסוריה ואספקת מל”טים. ארבעה ימים לאחר מכן ישראל תקפה את שדה התעופה.

בנימין נתניהו תיאר מאוחר יותר את האזהרה הישראלית לטורקיה כמעט באופן דמונסטרטיבי. לפי גרסתו, משמעות האות הייתה המילה האנגלית “don’t” — “לא כדאי”. כאשר האזהרה, כפי שהצהיר ראש הממשלה, לא נשמעה, ישראל דאגה שיבינו אותה טוב יותר.

זו עמדת ההנהגה הישראלית. סוריה וטורקיה מערערות על עצם הבסיס של גרסה זו — הטענה שבאבו-דוחור הוכן פריסה צבאית שיכולה לאיים על ישראל.

ארה”ב אומרת: בדקנו — ולא ראינו את מה שישראל דיברה עליו

כאן מופיע תום באראק. עבור הקהל הישראלי הוא כעת קל במיוחד להיתקל בחדשות בכמה נושאים.

באראק — שליח מיוחד של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ לסוריה ובמקביל שגריר ארה”ב בטורקיה. כלומר, אדם שצריך לדבר גם עם השלטון החדש בדמשק, גם עם אנקרה וגם עם ישראל.

לאחר התקיפה הוא כינה את התקיפה באבו-דוחור “הסלמה מיותרת”.

יתרה מכך, באראק הצהיר שארה”ב בדקה את המידע על הגברת הנוכחות הטורקית בבסיס והגיעה למסקנה שזה לא קרה.

שר הביטחון הישראלי ישראל כץ השיב בטענה כמעט הפוכה. לדבריו, לישראל הייתה מידע מודיעיני ברור על כוונות טורקיה, לדמשק נשלחה אזהרה, והמידע המודיעיני המתאים הועבר במקביל לרשויות האמריקאיות.

מתקבל ויכוח ישיר לא של פרשנויות עיתונאיות, אלא של שתי גרסאות רשמיות.

באראק אומר שארה”ב לא הזהירה מראש על התקיפה. כץ אומר שהמידע הועבר לאמריקאים. באראק אומר שוושינגטון לא אישרה פריסה טורקית מסוכנת. ישראל אומרת שהמידע המודיעיני היה מספיק רציני לפעולה צבאית.

אין לנו כעת חומרים מודיעיניים ציבוריים המאפשרים לקבוע באופן עצמאי איזו גרסה מדויקת יותר. לכן להפוך את ההנחה הישראלית על בסיס טורקי עתידי לעובדה מוכחת יהיה לא נכון. אבל גם לא נכון להעמיד פנים כאילו לא היה עניין צבאי טורקי באבו-דוחור בכלל: ביקור המשלחת הטורקית במקום אושר על ידי פקידים סורים.

כמה קרוב ישראל וטורקיה הגיעו לעימות ישיר

הדבר המדאיג ביותר בדברי באראק נוגע אפילו לא לסיבות התקיפה.

הוא תיאר תרחיש מאוד ספציפי. חיילים טורקים רואים מטוסים ישראליים מתקרבים לגבול הטורקי, אך אינם יודעים את מטרתם וכוונותיהם. במצב כזה טורקיה יכולה להעלות מטוסי קרב משלה.

מכאן נשארות כמה דקות להחלטה הנכונה.

באראק הזכיר את הסיפור של 2015, כאשר F-16 טורקי הפיל סוחוי-24 רוסי ליד הגבול הסורי-טורקי. השלכות אותו אירוע הרעילו את היחסים בין מוסקבה לאנקרה במשך חודשים.

במקרה של ישראל, מחיר הטעות יכול להיות גבוה יותר: שתי המדינות קשורות באופן הדוק לארה”ב, טורקיה חברה בנאט”ו, וחיל האוויר הישראלי פועל באופן קבוע בסוריה.

לכן הדיווח ב-23 באוגוסט על ערוץ סודי ישראלי-טורקי לא ניתן לקרוא כסימן לידידות מפתיעה. זה יותר כמו טלפון חירום בין שתי מדינות שמפריעות זו לזו יותר ויותר באותו מרחב אווירי וצבאי.

הקשרים הסודיים החלו כבר באפריל 2025

כאן הסיפור הנוכחי הופך להרבה יותר רחב מבסיס תעופה אחד.

ב-9 באפריל 2025 נפגשו משלחות ישראל וטורקיה באזרבייג’ן. רויטרס דיווח אז שהצדדים החלו בשיחות טכניות על יצירת מנגנון למניעת סכסוכים בסוריה.

את המשלחת הישראלית הוביל אז היועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי. ירושלים כבר אז ציינה אחת מ’קווי האדום’ שלה: הופעת בסיסים צבאיים טורקיים בסוריה, במיוחד באזור פלמירה.

שר החוץ הטורקי חקאן פידאן אישר את השיחות עצמן והסביר אותן באופן די מעשי. טורקיה השתמשה במנגנונים דומים בסוריה ועם מעצמות צבאיות אחרות, כדי שפעולות של צד אחד לא יובילו בטעות לעימות עם צד אחר.

כלומר, ב-23 באוגוסט 2026 למדנו לא על ערוץ שהופיע פתאום. קיבלנו אישור שהערוץ שהחלו לבנות יותר משנה קודם לכן ממשיך לפעול לאחר הידרדרות חמורה מאוד ביחסים.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל זה, אולי, העובדה המרכזית של כל הסיפור. המדיניות הציבורית של ישראל וטורקיה עשויה להיראות כמעט כהכנה לעימות, אך המערכות הצבאיות והביטחוניות של שתי המדינות מבינות היטב את מחיר הרגע שבו השיחה תיפסק.

בפומבי קורה בדיוק ההפך

מאחורי דלתות סגורות הצדדים מנסים לא להתנגש. מול המצלמות הטון הופך להיות קשה יותר.

ישראל כץ לאחר התקיפה באוגוסט הזהיר את רג’פ טאיפ ארדואן לא לנסות את נחישות ישראל. באנקרה כינו את התקיפה כהפרת ריבונות סורית ודחו את ההאשמות של ישראל.

כמעט במקביל טורקיה החלה לדרוש דרך האינטרפול הודעה אדומה נגד בנימין נתניהו בפרשה הקשורה ליירוט צי שנשלח לעזה.

כאן גם נדרשת דיוק. הודעה אדומה של אינטרפול — Red Notice — טורקיה ביקשה, ולא כבר קיבלה. אלה דברים שונים. את הצד המשפטי פירטנו במאמר “נתניהו ואינטרפול: טורקיה דורשת Red Notice — מה יהיה הלאה”.

משרד נתניהו בתגובה כינה את ארדואן “דיקטטור אנטישמי”.

הפער הרטורי הופך כמעט לגרוטסקי: פקידים רשמיים מסבירים לאזרחים כמה מסוכנת הצד השני, ואנשי הביטחון ממשיכים לשמור על קו תקשורת בין אותן מדינות.

למה סוריה אחרי אסד הפכה למקום של עימות אינטרסים

כדי להבין את המתרחש, צריך לשכוח את המפה הישנה של סוריה.

עד דצמבר 2024 ישראל הסתכלה על הכיוון הסורי בעיקר דרך איראן, חיזבאללה, משטר בשאר אסד והנוכחות הצבאית הרוסית.

לאחר נפילת אסד המבנה נשבר.

ההשפעה האיראנית הצטמצמה באופן חד. ההנהגה החדשה בדמשק התקרבה הרבה יותר לאנקרה. טורקיה קיבלה אפשרות להשפיע על שיקום הצבא הסורי, הכשרתו ומערכת הביטחון העתידית שלו.

עבור אנקרה סוריה היא שכנה עם גבול משותף של כ-900 קילומטרים, שאלה של כוחות חמושים כורדים, פליטים, מסחר ועומק אסטרטגי.

עבור ישראל סוריה היא מדינה ישירות מעבר לרמת הגולן. לכן נוכחות צבאית זרה חזקה שם נבחנת אוטומטית דרך השאלה: האם היא יכולה יום אחד להגביל את חופש הפעולה של צה”ל או ליצור איום חדש על צפון ישראל?

כבר כתבנו כמה מהר טורקיה מרחיבה את הקשרים הצבאיים האזוריים שלה. ב-7 באוגוסט אנקרה יחד עם ערב הסעודית ופקיסטן חתמה על הסכם הגנה חדש — פרטים נוספים על כך במאמר “טורקיה נכנסה לברית הגנה עם ערב הסעודית ופקיסטן הגרעינית”.

קו נפרד — היחסים של ארדואן עם דונלד טראמפ. ביולי ניתחנו מדוע התמיכה הציבורית של טראמפ בארדואן מעוררת שאלות בישראל דווקא כאשר עמדות אנקרה באזור מתחזקות.

לכן אי אפשר להפריד את המחלוקת סביב שדה תעופה סורי אחד מהתמונה הגדולה יותר.

האם תהיה מלחמה בין ישראל לטורקיה

לאחר האירועים סביב אבו-דוחור חיפושים כמו “ישראל וטורקיה”, “מלחמה בין ישראל לטורקיה” או “ישראל טורקיה חדשות אחרונות” מובילים לשאלה טבעית אחת: האם באמת שתי המדינות הולכות למלחמה ישירה?

נכון ל-23 באוגוסט אין בסיסים לומר שהחלטה כזו התקבלה על ידי אחד הצדדים. להפך, קיומם של קשרים סגורים מראה שגם ירושלים וגם אנקרה מנסות לשמור על הסכסוך מתחת לסף הצבאי.

אבל הסיכון להסלמה מקרית הפך להיות יותר קונקרטי מאשר בעבר.

אם טורקיה אכן תתחיל לפרוס בסוריה מערכות רדאר קבועות, הגנה אווירית או תשתית צבאית שישראל רואה כאיום, התקיפה הבאה עשויה להיות כבר על מתקן עם צוות טורקי.

אם ישראל תבצע תקיפה ללא אזהרה מספקת, החיילים הטורקים עשויים לראות במטוסים המתקרבים איום.

ואם יום אחד יופיעו חיילים טורקים או ישראלים הרוגים, המדיניות של שתי המדינות תשתנה מיד.

וושינגטון מנסה כעת לחבר למנגנון אחד שלוש מדינות

לאחר התקיפה ארה”ב החלה לקדם מנגנון פורמלי יותר למניעת סכסוכים בין ישראל, טורקיה וסוריה.

בשפה הדיפלומטית והצבאית הוא נקרא לעיתים קרובות מנגנון deconfliction. במילים פשוטות — זו מערכת תקשורת, דרכה הצדדים מזהירים זה את זה על פעולות שעלולות להיתפס בטעות כהתקפה. היא לא הופכת את המדינות לבעלות ברית ולא דורשת מהן לחשוף את כל התוכניות. מטרתה הרבה יותר צנועה: לא להתחיל מלחמה בטעות.

באראק הודיע שהחלפת מידע כבר קיימת, אך יש להפוך אותה לאמינה יותר. רויטרס גם כתב על עבודת ארה”ב על מנגנון כזה תלת-צדדי.

מתקבלת ארכיטקטורה יוצאת דופן. ישראל מתקשרת ישירות עם השלטון הסורי החדש. לישראל יש ערוץ סגור נפרד עם טורקיה. ארה”ב מנסה לחבר את הקווים האלה.

ומעל כל המבנה מרחף השאלה, שעליה אף אחד עדיין לא ענה בפומבי: היכן מסתיים ההשפעה הטורקית המותרת בסוריה ומתחיל אותו ‘קו אדום’ ישראלי?

ועוד גורם — הבחירות בישראל ב-27 באוקטובר

עד הבחירות לכנסת נותרו קצת יותר מחודשיים. באופן רשמי ההצבעה נקבעה ל-27 באוקטובר 2026.

תום באראק העלה את האפשרות שלתקיפה באוגוסט היה גם מניע פוליטי — רצון להחריף את הסכסוך עם טורקיה לפני הבחירות. אבל כאן נדרשת גבול ברור במיוחד.

זה לא מניע מוכח של הפעולה.

באראק פירט הסברים אפשריים ודיבר במפורש שהוא לא יודע בוודאות למה התקבלה ההחלטה. בין אפשרויות אחרות הוא הזכיר בעיות תיאום בתוך ישראל עצמה. ישראל כץ דחה באופן מוחלט פרשנות כזו והצהיר שהתקיפה התבססה על מידע מודיעיני ושיקולי ביטחון בלבד.

לכן לכתוב “נתניהו תקף את סוריה למען הבחירות” היום אי אפשר. אין עובדות למסקנה כזו.

אבל להתעלם מהקונטקסט שלפני הבחירות גם אי אפשר. טורקיה הופכת בהדרגה לחלק מהשדה הפוליטי הישראלי משותף לשותף לשעבר מורכב לאויב אסטרטגי פוטנציאלי, והשאלה על היחס לארדואן כמעט בוודאות תישמע במהלך הקמפיין.

הבעיה העיקרית — לא ארדואן ונתניהו אישית

קל מאוד לצמצם את הסיפור הזה ליחסים בין שני מנהיגים שמחליפים זה עם זה עלבונות כבר זמן רב. אז התמונה תצא פשוטה — ולא נכונה.

ארדואן יעזוב מתישהו. גם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה לנצח.

והגיאוגרפיה תישאר.

טורקיה תישאר מעצמה צבאית גדולה בגבול הצפוני של סוריה. ישראל תישאר מדינה שרואה בחופש הפעולה בסוריה חלק מביטחונה. סוריה תשקם את הצבא לאחר מלחמה ממושכת ותחפש שותפים חיצוניים.

זה כבר סכסוך מבני של אינטרסים, ולא ריב אישי.

באפריל 2025 הצדדים ישבו לראשונה באזרבייג’ן לדון כיצד לא להתנגש. באוגוסט 2026 ישראל הפציצה שדה תעופה זמן קצר לאחר ביקור משלחת טורקית בו. לאחר מכן המתווך האמריקאי אמר בפומבי שהטעות עלולה הייתה להיות בעלת השלכות חמורות מאוד.

והיום אנו מגלים שהטלפון הסודי עדיין עובד.

לנאנווסטי — חדשות ישראל הפרט הזה נראה חשוב יותר מהצהרות הרעשניות של הימים האחרונים. ישראל וטורקיה עדיין לא רוצות מלחמה זו עם זו. אבל הן כבר נזקקו למנגנון מיוחד כדי לא להתחיל אותה בטעות.

וזה בכלל לא אותו דבר כמו היעדר איום.

מקורות: קאן, רויטרס, Associated Press, Axios, הצהרות לשכת ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון ישראל כץ, חומרי ועדת הבחירות המרכזית של ישראל.