- August 23, 2026
- 12:31 pm
- בעולם
מנהיג רע”ם מנסור עבאס דורש מישראל להכיר במדינת “פלסטין” ובו זמנית מכין את מפלגתו להשתתפות בממשלה הבאה. הבעיה היא שחלק מהפוליטיקאים, שבלעדיהם קשה לדמיין ממשלה כזו, כבר ענו לו: מדינה פלסטינית לא תהיה תחתיהם.
מחבר: לב ורשבסקי
ב-22 באוגוסט 2026 בטייבה התרחש אירוע שקל לקבל כהצהרה נוספת של פוליטיקאי ערבי לפני הבחירות. ראש רע”ם מנסור עבאס הכריז כי מדינת “פלסטין” כבר קיימת ומוכרת על ידי רוב העולם, וישראל וארה”ב צריכות לעשות את אותו הדבר. כמעט בו זמנית הוא חזר על מטרה אחרת של מפלגתו: להשיג שינוי בממשלת ישראל הנוכחית ולהיות חלק מהקואליציה הבאה.
דווקא השילוב של שתי ההצהרות הללו הופך את הסיפור לחשוב בהרבה מוויכוח נוסף על מדינה פלסטינית. רע”ם מקווה לקבל כמה מנדטים שיכולים להיות מכריעים בהקמת רוב בכנסת של 120 מושבים. אבל הדרישה שעבאס הולך איתה לבחירות כבר נדחתה בפומבי על ידי אחד מאותם פוליטיקאים שטוענים בעצמם להקמת ממשלה לאחר ההצבעה ב-27 באוקטובר.
לנאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency השוויתי את נאומו של עבאס בכנס המפלגה עם החלטות רע”ם עצמה, תגובת הפוליטיקאים הישראלים, המעמד הבינלאומי של “פלסטין” וסקרים עדכניים. וכאן מתגלה פרט חשוב: דברי עבאס על הכרה “על ידי כל העולם, מלבד ישראל וארה”ב” נשמעים מרשימים, אך אינם תואמים את העובדות באופן מילולי.
מה בדיוק אמר מנסור עבאס בטייבה
הכנס הארצי ה-28 של רע”ם התקיים ב-22 באוגוסט בטייבה. השתתפו בו כ-1,050 חברי המפלגה מאזורים שונים בחברה הערבית בישראל, והכנס עצמו הוקדש לציון 30 שנה לרע”ם ובו זמנית שימש לגיבוש רשימת המועמדים לבחירות הקרובות.
רע”ם — זו “הרשימה הערבית המאוחדת”, בעברית רע״מ. עבור הקורא הישראלי המפלגה מוכרת בעיקר מהממשלה של נפתלי בנט ויאיר לפיד בשנים 2021–2022, אך חשוב להזכיר: רע”ם צמחה מהאגף הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל ובתקופת מנסור עבאס שמה דגש לא רק על פוליטיקה אידיאולוגית אלא גם על השתתפות מעשית במערכת השלטון הישראלית.
בטייבה עבאס ניסח כמה תזות בבת אחת. הוא כינה את האזרחים הערבים בישראל “גשר לשלום”, הצהיר על קיומה של מדינת “פלסטין” וקרא לישראל ולארצות הברית להכיר בה. השלום בין ישראל ל”פלסטין”, לדבריו, צריך להוביל להפסקת המלחמה, לסיום הסכסוך ולמה שעבאס עצמו מכנה סיום הכיבוש.
“אנחנו, האזרחים הערבים של ישראל, — גשר לשלום. מדינת פלסטין קיימת ומוכרת על ידי רוב העולם, מלבד ארה”ב וישראל. אנחנו רוצים שגם הם יכירו בה…”
לאחר מכן הוסיף מטרה — “שלום, פיוס, סיום הכיבוש והסכסוך”.
אבל באותו נאום הוא דיבר לא רק על השאלה הפלסטינית. עבאס הצהיר כי רע”ם הצליחה להפוך את השתתפות מפלגה ערבית בקואליציה ממשלתית מטאבו פוליטי לאפשרות ממשית, שכעת יש לדון בה ברצינות. זה כבר מסר ישיר לא לרמאללה ולא לקהילה הבינלאומית, אלא לבוחרים הישראלים ולמשא ומתן העתידי על הקואליציה.
“פלסטין כבר קיימת”: מה כאן עובדה ומה נוסחה פוליטית
במשפט זה עבאס מחבר כמה מציאויות משפטיות ודיפלומטיות שונות.
המועצה הלאומית הפלסטינית הכריזה על מדינת “פלסטין” ב-15 בנובמבר 1988. בנובמבר 2012 העניקה העצרת הכללית של האו”ם ל”פלסטין” מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה בארגון. במאי 2024 הרחיבה העצרת הכללית את אפשרויות השתתפותה בעבודת האו”ם והצהירה כי “פלסטין” עומדת בקריטריונים לחברות. אך המעמד לא השתנה באופן עקרוני: היא עדיין אינה מדינה חברה מלאה באו”ם ואין לה זכות הצבעה בעצרת הכללית.
לכן את ההצהרה “המדינה קיימת” ניתן להבין כעמדה דיפלומטית ופוליטית, המאושרת על ידי הכרה של חלק ניכר מהקהילה הבינלאומית. היא אינה אומרת שקיימת מדינה פלסטינית ריבונית לחלוטין עם גבולות מוכרים באופן כללי, ממשלה אחת ושליטה מלאה על השטח המוצהר.
יש גם בעיה שנייה. עבאס אמר כי “פלסטין” מוכרת על ידי כל או כמעט כל העולם, מלבד ארה”ב וישראל. החלק הראשון קרוב למציאות: לאחר גל ההכרות בשנים 2024–2025 הכירו במדינת “פלסטין” 157 מתוך 193 מדינות החברות באו”ם, כלומר יותר מ-80%.
אבל יש יותר משני יוצאים מן הכלל. לדוגמה, איטליה ביולי 2026 הצהירה שוב כי היא עדיין לא רואה במצב הנוכחי קיום של מדינה פלסטינית שניתן להכיר בה. גרמניה גם מדברת על יצירת מדינה פלסטינית עתידית כתוצאה מהסדר, ולא על הכרה דיפלומטית מלאה נוכחית.
זה לא מבטל את התזה המרכזית של עבאס על הכרה על ידי רוב העולם. אבל זה הופך את הנוסח שלו “מלבד ארה”ב וישראל” לפישוט פוליטי ולא לרשימה מדויקת של עמדות דיפלומטיות.
למה עבאס מעלה את השאלה הפלסטינית דווקא עכשיו
כאן מתחילה החלק המעניין ביותר של הסיפור.
בשנים האחרונות המודל הפוליטי של מנסור עבאס נבנה על ניסיון להפריד בין שתי שאלות.
הראשונה — הסכסוך הלאומי הפלסטיני.
השנייה — הבעיות היומיומיות של כמעט שני מיליון אזרחים ערבים בישראל: פשיעה, דיור, תקציבים מוניציפליים, תשתיות, חינוך ויחסים עם רשויות המדינה.
דווקא מודל כזה אפשר לרע”ם ביוני 2021 לחתום על הסכם קואליציוני עם יאיר לפיד ולהיכנס לרוב הממשלתי של בנט-לפיד. זה הפך לתקדים היסטורי: מפלגה ערבית קיבלה תפקיד ישיר בהקמת ממשלת ישראל ועשתה את ההשתתפות בשלטון לחלק מרכזי באסטרטגיה שלה.
עכשיו עבאס מחזיר את השאלה הלאומית למרכז הקמפיין — והוא עושה זאת ברגע שבו הוא שוב רוצה לקבל מקום ליד שולחן המשא ומתן הקואליציוני.
לא הייתי רואה זאת כפנייה פשוטה של רע”ם “שמאלה” או “ימינה”. עבאס מנסה לשמור על שתי קהלים בו זמנית. לבוחר הערבי הוא אומר: השתתפות בפוליטיקה הישראלית אינה אומרת ויתור על הזהות הלאומית הפלסטינית. למחנה הפוליטי היהודי, שרוצה להחליף את נתניהו, הוא מזכיר: כמה מנדטים של רע”ם יכולים להיות בדיוק אותם קולות שחסרים ל-61.
וכאן גדי איזנקוט אמר לעבאס “לא”
התגובה הגיעה כמעט מיד.
גדי איזנקוט — לשעבר ראש המטה הכללי של צה”ל ומנהיג מפלגת “ישר!”, היום אחד השחקנים המרכזיים במחנה שמקווה להחליף את בנימין נתניהו — ענה לעבאס בצורה ברורה מאוד. לפי דיווח i24NEWS, איזנקוט הצהיר: “מדינה פלסטינית אין”, והוסיף שבממשלה שהוא מתכוון להקים, מדינה כזו לא תוקם.
זה במיוחד ראוי לציון כי איזנקוט עצמו לא סגר בעבר את הדלת לשיתוף פעולה עם רע”ם. הקריטריונים שלו לשותפים עתידיים נשמעו אחרת: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קבלת ערכי מגילת העצמאות והסכמה לעקרון השירות הצבאי, הלאומי או האזרחי לכל קבוצות האוכלוסייה.
נוצרת כאן מבנה יוצא דופן. תיאורטית רע”ם יכולה לעמוד בחלק מהתנאים של איזנקוט ולהיות שותפה לפוליטיקה הפנימית. אבל באחת השאלות הרגישות ביותר — הקמת מדינה פלסטינית — עמדות שני השותפים הפוטנציאליים כבר נפרדו בפומבי עוד לפני תחילת המשא ומתן על הממשלה.
בנימין נתניהו ניצל מיד את הסתירה הזו והציג את הצהרות עבאס כהוכחה למחיר הפוליטי, לפי גרסת “הליכוד”, שהאופוזיציה תצטרך לשלם על הסתמכות על רע”ם. נתניהו עצמו חזר ואמר כי תחתיו מדינה פלסטינית לא תקום לא בעזה ולא ביהודה ושומרון — באו”ם קוראים לאזורים אלה — הגדה המערבית.
אבל הבעיה של רע”ם רחבה יותר מאיזנקוט
לעבאס אין עדיין שותף מובטח.
נפתלי בנט ויאיר לפיד הולכים לבחירות הנוכחיות יחד ברשימת “ביחד”. ושניהם במהלך הקמפיין הבהירו שהם לא רוצים להקים ממשלה שתלויה במפלגות ערביות. אביגדור ליברמן, שישב בעצמו בממשלה עם רע”ם בשנים 2021–2022, הצהיר באוגוסט גם הוא שהוא לא רואה ברע”ם שותפה קואליציונית מקובלת. עם זאת, איזנקוט משאיר אפשרות מותנית לשיתוף פעולה.
לכן הנוסחה של עבאס על “הבלוק המשלים” חשובה יותר מסחר בחירות רגיל. הוא לא רוצה להיות שוב מפלגה שמזמינים ברגע האחרון עבור הקול ה-61 החסר. רע”ם מנסה לגרום למפלגות היהודיות להכיר מראש בייצוג הערבי כחלק נורמלי ממנגנון הקמת הממשלה.
לנאנובוסטי — חדשות ישראל כאן חשוב דווקא הקונפליקט הזה בין האריתמטיקה להבטחות הפוליטיות. מנהיג יכול להצהיר כמה שירצה לפני הבחירות שהוא לא יהיה תלוי ברע”ם, אך לאחר ספירת המנדטים הבחירה עשויה להיות צרה בהרבה: או הסכם עם מפלגה ערבית, או ניסיון להעביר מפלגות מגוש אחר, או בחירות נוספות.
בינתיים זה תרחיש, לא תוצאה קבועה. אבל דווקא בגלל זה כדאי לשמור את ההצהרות של היום: אחרי 27 באוקטובר אפשר יהיה להשוות אותן למה שהפוליטיקאים באמת יעשו.
רע”ם משתנה בו זמנית מבפנים
בכנס בטייבה התרחשה עוד היסטוריה, שקל לאבד אותה על רקע הוויכוח על “פלסטין”.
רע”ם ערכה בחירות פנימיות לאחר שינוי היחסים עם מועצת השורא והתנועה האסלאמית. מועצת השורא — גוף ייעוץ דתי-פוליטי, ששיחק תפקיד חשוב בקבלת ההחלטות של האגף הדרומי של התנועה האסלאמית. כעת רע”ם יוצרת מוסדות מפלגתיים משלה ומנגנון קבלת החלטות. לדברי עבאס עצמו, המפלגה שואפת לפעול כמבנה פוליטי עצמאי יותר.
לאחר ההצבעה חמשת המקומות הראשונים קיבלו מנסור עבאס, וליד טהא, וליד אל-חוואשלה, אימאן חטיב-יסין ויאסר חוג’יראת. המקומות מהשישי ומטה יקבעו מאוחר יותר על ידי הגופים המבצעים של המפלגה, כאשר ניתנה להם הזכות לאשר בריתות עם מועמדים עצמאיים.
וזה קשור ישירות לניסוי נוסף של עבאס — המשא ומתן עם יואב סגלוביץ’.
סגלוביץ’ — פוליטיקאי ישראלי יהודי, קצין משטרה בכיר לשעבר, לשעבר ראש יחידות החקירות והמודיעין ולשעבר סגן השר לביטחון פנים. נדון הצטרפותו האפשרית לרשימת רע”ם. הרעיון עצמו אמור להראות שהמפלגה מסוגלת להיות לא רק פלטפורמה פוליטית ערבית אלא גם ערבית-יהודית. לפני הכנס נדונה אפילו האפשרות להעניק לסגלוביץ’ את המקום השני, אם כי אין עדיין הסכם סופי.
וכאן עולה פרדוקס נוסף. באותה קמפיין רע”ם מנסה להיות מקובלת יותר על הבוחר היהודי ועל שותפים קואליציוניים פוטנציאליים — ובו זמנית מעלה בצורה מקסימלית את השאלה של הכרת מדינת “פלסטין”.
עבאס מושיט יד בו זמנית למפלגות ערביות אחרות
לא מזמן עבאס אמר שרע”ם תלך לבחירות לבד, בעוד חד”ש, תע”ל ובל”ד דנו בפורמט שיתוף פעולה משלהם. בכנס ב-22 באוגוסט הטון כבר השתנה.
עבאס הציע למפלגות ערביות אחרות לחתום על הסכם תיאום, חלוקת תפקידים, קולות עודפים וסוג של “ברית כבוד” לתקופה שלפני ואחרי הבחירות. במערכת הישראלית הסכם על קולות עודפים מאפשר לשתי רשימות לאחר ספירת הקולות לנצל בצורה יעילה יותר את השאריות, שאינן נותנות מנדט נוסף מלא.
כלומר רע”ם לא חוזרת לרשימה הערבית המשותפת, אבל מנסה לצמצם את הנזק מהתחרות בתוך האלקטורט הערבי.
עבור עבאס זו שאלה לא רק של ייצוג. ככל שיותר בוחרים ערבים יגיעו ב-27 באוקטובר לקלפיות וככל שפחות קולותיהם יאבדו, כך גדל הסיכוי למצב שבו שום רוב יהודי לא יוכל להקים ממשלה ללא תמיכה ישירה או עקיפה של חברי כנסת ערבים.
סקרים מראים שלא את הקלות עליה מדבר עבאס
כאן האסטרטגיה מתנגשת עם דעת הקהל.
מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנערך בין 28 ביולי ל-2 באוגוסט 2026, הראה כי 61% מהנשאלים היהודים אינם תומכים בהכללת רע”ם בממשלה הבאה — אפילו כאשר בשאלה נזכרה בנפרד הצהרת עבאס שישראל נוצרה כמדינה יהודית ותישאר כזו. עוד יותר מפתיע התוצאה בקרב הנשאלים הערבים: 60% התנגדו להשתתפות רע”ם.
סקר אחר, Direct Polls עבור i24NEWS, נתן תוצאה קשה עוד יותר: 68% מהנשאלים התנגדו לממשלה עם מנסור עבאס. אי אפשר לחבר או להשוות מכנית את המספרים הללו כסדרה אחת — השאלות, המתודולוגיה והמדגמים שונים. אבל הכיוון ברור: הפיכת רע”ם לשותפה קואליציונית מקובלת עבור רוב הישראלים עדיין רחוקה מהשלמה.
עם זאת, אחד הסקרים האלקטורליים האחרונים של i24NEWS נתן לרע”ם חמישה מנדטים. באותו מחקר כל המחנה המתנגד לקואליציה הנוכחית, אם סופרים יחד עם המפלגות הערביות, היה בערך על גבול הרוב. דווקא מספרים כאלה מסבירים מדוע מפלגה עם חמישה חברי כנסת יכולה להידון הרבה יותר מאשר רשימות גדולות יותר.
חמישה מנדטים כשלעצמם לא מאפשרים לנהל את ישראל. אבל בתוצאה של 58:57 או 59:56 הם יכולים להחליט למי בכלל תהיה אפשרות להציע לנשיא רוב.
“מנסור עבאס ופלסטין” — למעשה בקשה לממשלה הבאה של ישראל
לכן הנוסחאות הפופולריות כיום כמו “מנסור עבאס פלסטין”, “רע”ם בחירות 2026”, “הכרה בפלסטין על ידי ישראל” או “רע”ם בממשלה הבאה” מתארות לא ארבעה נושאים שונים. הן מתכנסות לשאלה אחת: איזו מחיר פוליטי רע”ם תבקש עבור השתתפות בהקמת השלטון לאחר 27 באוקטובר והאם השותפים הפוטנציאליים מוכנים לדון במחיר הזה.
ובינתיים אין בסיס לטעון שהכרה במדינת “פלסטין” כבר הפכה לאולטימטום קואליציוני רשמי של רע”ם. עבאס הצהיר בפומבי על מטרת המפלגה, אבל זה לא אותו דבר כמו תנאי חתום למשא ומתן עתידי.
ההבדל עקרוני. אחרי הבחירות אפשר להתמקח על תקציבים לרשויות המקומיות הערביות, מאבק בפשיעה מאורגנת, תכנון בנייה, שירות אזרחי או תוכניות ממשלתיות. הכרה במדינה פלסטינית — זו החלטה בקנה מידה אחר, הקשורה למדיניות חוץ, ביטחון, שטחים, ירושלים ויחסי ישראל עם ארה”ב.
לכן התשובה של איזנקוט הופיעה כל כך מהר.
וזה, כנראה, הבחירות האחרונות של מנסור עבאס
יש עוד פרט אנושי ופוליטי.
עבאס הצהיר כי הבחירות של 2026 יהיו האחרונות שבהן הוא עצמו יתמודד לכנסת. לאחר הקדנציה הבאה הוא מתכוון לפנות מקום לדור צעיר יותר של מנהיגי רע”ם.
לכן הקמפיין הנוכחי נראה לא רק כמאבק על ארבעה, חמישה או שבעה מקומות נוספים. עבאס מנסה להשאיר אחריו מודל פוליטי.
ב-2021 הוא הוכיח שמפלגה ערבית יכולה להיכנס לקואליציה ממשלתית ישראלית. ב-2026 הוא מנסה לעשות את הצעד הבא: להפוך את ההשתתפות הזו מניסוי ייחודי של בנט-לפיד לחלק נורמלי מהפוליטיקה הקואליציונית הישראלית.
אבל עכשיו התנאים קשים יותר. אחרי 7 באוקטובר היחס של רבים מהבוחרים היהודים לתלות הממשלה במפלגות ערביות הפך לקשה יותר. פוליטיקאים מהאופוזיציה חוששים להבטיח מראש שיתוף פעולה עם רע”ם. עבאס עצמו מחזיר במקביל למרכז הסדר היום את נושא המדינה הפלסטינית.
לכן האינטריגה המרכזית בהצהרתו אינה האם ישראל תכיר מחר ב”פלסטין”. תחת הממשלה הנוכחית זה כמעט בלתי אפשרי, וגם היורשים הפוטנציאליים של נתניהו לא מבטיחים צעד כזה.
האינטריגה היא אחרת: מה יקרה בערב לאחר הבחירות, אם ללא חמישה או שישה חברי כנסת של מנסור עבאס לאף מחנה שוב לא יהיו 61 קולות.
אז המשפטים שנאמרו ב-22 באוגוסט בטייבה יפסיקו להיות רק רטוריקה שלפני הבחירות. הם יהפכו לנקודות של שיחה אמיתית על מי ובאילו תנאים ינהל את ישראל.