ביום ראשון, 19 באוקטובר 2026, דונלד טראמפ פנה לישראלים והבטיח “לסיים את העניין בקרוב” עם איראן, אם טהראן לא תשנה את התנהגותה. במקביל, הוא קרא לבחור מחדש בבנימין נתניהו, וכינה אותו השותף העיקרי של ארה”ב במאבק נגד הרפובליקה האסלאמית. וביום שני, 19 באוקטובר, מתוכננות שיחות של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בטהראן. הוא נוסע להנהגת המדינה, שרוסיה מחשיבה רשמית כשותפה אסטרטגית.
מחבר: ויקטוריה קצמן
מה המשמעות של זה עבור ישראל? לא שמשהו שמוסקבה תיכנס למלחמה לצד איראן מחר. השאלה היא יותר לא נעימה: מדוע ממשיכים להציג את רוסיה כמדינה ידידותית לישראל, כאשר המדיניות הממשלתית שלה קשורה יותר ויותר לאחד מהיריבים העיקריים של ישראל?
טראמפ מהמר על נתניהו
בפנייה מ-18 באוקטובר כתב טראמפ כי היכולות הצבאיות והפיננסיות של איראן כבר נפגעו באופן משמעותי. לדבריו, אם טהראן לא תשנה את הכיוון במהירות, ארה”ב “תסיים את העניין”. אך הוא קישר את האיום הזה לבחירות הישראליות ב-27 באוקטובר. אם לא ינצח נתניהו, טוען טראמפ, אמריקה תצטרך לבצע את העבודה נגד איראן בעצמה, דבר שהוא לא רוצה.
זהו לחץ פוליטי על הבוחרים הישראלים וסיגנל ברור לנתניהו: וושינגטון מצפה ממנו להמשיך בקו המשותף. עם זאת, טראמפ לא נתן פקודה לישראל להכות. יתרה מכך, Axios מדווחת כי האפשרות למבצע חדש נדונה, אך ההחלטה נדחתה.
כך, טראמפ מציע לישראלים לקחת בחשבון את האסטרטגיה האמריקאית נגד איראן בבחירת ההנהגה שלהם. עם זאת, המילה האחרונה נשארת בידי הבוחרים בישראל: ב-27 באוקטובר הם יקבעו את הרכב הכנסת, והממשלה תוקם באמצעות קואליציה פרלמנטרית.
מוסקבה כבר קבעה את השותף שלה
ביקור לברוב הוכרז ב-16 באוקטובר, כלומר עוד לפני פרסום טראמפ. לכן, אי אפשר להציג את הנסיעה כתשובה של הקרמלין לפנייה האמריקאית. אך מהות השיחות אינה משתנה מכך: מוסקבה מתכוונת לדון עם השר האיראני עבאס אראגצ’י במצב האזורי ובביצוע ההסכמים הדו-צדדיים.
ב-17 בינואר 2025 חתמו רוסיה ואיראן על הסכם על שותפות אסטרטגית. סעיפיו מכסים שיתוף פעולה צבאי, תרגילים משותפים ושיתוף פעולה של שירותי הביון. עם זאת, ההסכם אינו כולל התחייבות להיכנס אוטומטית למלחמה עבור השותף. להערכת היחסים זהו הבדל עקרוני: רוסיה אינה בעלת ברית של איראן לפי דגם של הסכם הגנה הדדית, אך גם לא ניתן לקרוא לה צופה מהצד.
ב-25 בספטמבר, לאחר פגישת לברוב ואראגצ’י, הטיל משרד החוץ הרוסי את האחריות למשבר סביב איראן על “פעולות בלתי חוקיות” של ארה”ב וישראל. זה כבר לא ניחושים על אהדות מוסקבה, אלא עמדתה הציבורית שלה.
חדשות ישראל — Nikk.Agency
הניסיון האוקראיני שכדאי לשמוע בישראל
באוקראינה מכירים את מחיר שיתוף הפעולה הרוסי-איראני מהתקפות המל”טים. שאהד — פיתוח איראני; ה”גרנים” הרוסיים משתמשים באותה תשתית טכנולוגית. מכשירים אלו נושאים חלק קרבי ומשמשים להתקפות על ערים ותשתיות.
לקהל הישראלי חשוב לדעת שלא מדובר בדיפלומטיה רחוקה: הטכנולוגיות שטהראן סייעה למוסקבה לנהל מלחמה נגד אוקראינה שייכות לאותו סוג של איומים שישראל מגנה על שמיה מפניהם.
ב-6 באוקטובר אירח זלנסקי בקייב את השר הישראלי זאב אלקין, יליד חרקוב. דיברו בין היתר על המל”טים האיראניים והאיומים המשותפים. קודם לכן שגריר אוקראינה בישראל קרא לאחד מאמצים. נושא ממשי לדיאלוג כזה הוא הגנה על מתקנים אזרחיים מפני התקפות מל”טים המוניות; על פרויקט משותף מוכן עדיין לא הוכרז.
הצהרת טראמפ מ-13 באוקטובר מוסיפה חריפות נוספת. הוא אמר שאינו מאמין בעזרה משמעותית של רוסיה לאיראן. בינתיים, רויטרס, בהסתמך על מקורות המכירים את הערכות המודיעין האמריקאי, דיווחה על מתן תמונות לוויין ורכיבי נשק לאיראן.
אלו נתונים של עיתונאים על הערכות מודיעין, ולא ראיות שהוצגו בפומבי לכל אספקה ספציפית. אך להתעלם מהם בשיחה על ביטחון ישראל יהיה מוזר.
אם מוסקבה היא חברה, מדוע היא משתפת פעולה עם יריב ישראל?
רוסיה שומרת על יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ניתן ולעיתים יש צורך לתקשר עם מוסקבה. אך ערוץ דיפלומטי אינו הופך מדינה לחברה, כאשר היא מחזקת קשרים ביטחוניים עם יריבך ומאשימה אותך ביצירת משבר אזורי.
לכן, התשובה לשאלה “מי היא רוסיה עבור ישראל?” אינה מסתכמת בתווית “אויב”. רוסיה היא שותפה אסטרטגית של איראן, אשר האינטרסים שלה בסכסוך זה אינם תואמים את האינטרסים של ישראל.
במשא ומתן הקרוב של לברוב חשוב לעקוב לא אחרי המילים על שלום, אלא אחרי האם יופיעו הסכמים חדשים על נשק, טכנולוגיות והחלפת מודיעין.
לישראל כדאי להכיר בהבדל הזה עכשיו, מאשר לגלות אותו יום אחד באיום חדש על עריה.