למה טור המערכת של ה-Wall Street Journal פגע בטום בראק — ומה חשוב במיוחד בסיפור הזה עבור ישראל

כאשר דיפלומט אמריקאי מתחיל להישמע לא כמו וושינגטון הרשמית

טור מערכת The Wall Street Journal תקף בביקורת חריפה את טום באראק – שגריר ארה”ב בטורקיה ושליח מיוחד לסוריה. הרעיון המרכזי של המאמר פשוט וכואב מאוד: דיפלומט אמריקאי צריך להגן על מדיניות ארצו, ולא לרכך אותה, לא לארוז מחדש לפי אינטרסים מקומיים ובוודאי לא לשדר אותות שבעלי ברית של ארה”ב עשויים לפרש כהתרחקות מעקרונות קודמים.

לישראל הסיפור הזה חשוב לא כוויכוח פנימי של העיתונות האמריקאית. הוא חשוב כי באראק נגע בכמה נושאים רגישים לאזור: טורקיה, “חיזבאללה”, לבנון, סוריה, הדרוזים, איראן ואפילו שאלת הציונות. כאשר כל זה נשמע מפי נציג אמריקאי כמעט כחבילה אחת, בירושלים זה נתפס באופן בלתי נמנע לא כאימפרוביזציה פרטית, אלא כסימפטום אפשרי לשינוי גישה רציני יותר.

זו הסיבה שבגללה נוצרה אווירה עצבנית סביב דבריו.

מה בדיוק הרגיז את מחברי הטור

לפי תמצית עמדת המערכת של WSJ, באראק הואשם בכמה דברים בבת אחת. הזכירו לו את ההרהורים על הצורך ב”דרך” עם “חיזבאללה”, הטון הרך כלפי רכישת טורקיה של מערכות S-400 הרוסיות, האותות החיוביים בנושא F-35, הביקורת על ההיגיון של הפסקת האש הלבנונית והניסוחים הדו-משמעיים מאוד על ישראל וטורקיה.

במיוחד בקונטקסט הישראלי נשמעת מסוכנת הקו על “חיזבאללה”. כאשר דיפלומט אמריקאי מדבר על הצורך בדרך כלשהי של דו-קיום עם המבנה הזה, בישראל זה נשמע לא כהזהירות דיפלומטית מופשטת. כאן “חיזבאללה” נחשב מזמן לא רק ככוח פוליטי לבנוני, אלא ככלי איראני חמוש, שיכול בכל רגע לגרור את לבנון ואת ישראל עצמה למלחמה הרסנית חדשה.

וכאן מתחיל הקונפליקט המרכזי של המשמעויות.

לחלק מהדיפלומטים המערביים רטוריקה כזו עשויה להיראות כריאליזם. לישראל היא נראית כהטשטשות מסוכנת של הגבולות בין תשתית טרור לפוליטיקה רגילה. ובמזרח התיכון טשטושים כאלה כמעט אף פעם לא מסתיימים טוב.

לבנון, טורקיה והקו שמעבר לו מתחילה בלבול אסטרטגי

בטור WSJ נשמעת במיוחד ביקורת חריפה על כך שבאראק למעשה מחליש את הקו האמריקאי של לחץ בכמה כיוונים בבת אחת. אם וושינגטון דיברה במשך שנים על הצורך לרסן את איראן, על אי-האפשרות של חיזוק “חיזבאללה” ועל המחיר של עסקת טורקיה עם S-400, אז כל אינטונציות רכות יותר מעוררות אוטומטית את השאלה: האם זו כבר מדיניות חדשה או פשוט חירות אישית מסוכנת של פקיד אחד?

לישראל התשובה לשאלה זו אינה אקדמית.

אם נציג אמריקאי נותן בפומבי להבין שהסיפור הטורקי עם S-400 כבר לא נראה כבעיה בלתי ניתנת להתגברות, זה באנקרה עשוי להיקרא כהזמנה להמשך מו”מ עם וושינגטון ללא הפסדים רציניים. אם במקביל נשמעים אותות על קידום אפשרי של נושא F-35, התמונה הופכת לעוד יותר רגישה. על רקע הרטוריקה האנטי-ישראלית של ארדואן והתקפותיו החוזרות ונשנות על ירושלים, אותות כאלה בישראל מעוררים לא רק גירוי, אלא חוסר אמון אסטרטגי אמיתי.

לא פחות כואבות נתפסות גם המילים על ישראל עצמה.

כאשר דיפלומט ברמה כזו מזהיר שעדיף לא להסתבך עם טורקיה, גם אם הוא התכוון לקריאה לא להביא את העניין לעימות ישיר, באזור זה נשמע כבר לא כהזהירות, אלא כהסטת דגש מופגנת. ישראל בלוגיקה כזו כאילו מוזמנת לא להגיב לאיום, אלא לקחת בחשבון את שאיפות ארדואן כעובדה.

במקום הזה הדאגה הופכת במיוחד בולטת.

כי עבור הקהל הישראלי הבעיה אינה רק במילים. הבעיה היא שהמילים הללו מתגבשות לדפוס מסוים: לטורקיה – יותר הבנה, ל”חיזבאללה” – יותר מרחב פוליטי, לסוריה – יותר עמימות, ולישראל – יותר רמזים על הגבלה עצמית. גם אם בוושינגטון אף אחד לא ניסח קו כזה במפורש, בפועל זה עשוי להישמע כך.

וכך זה כבר מתחילים לקרוא רבים מהמשקיפים באזור.

באמצע הסיפור הזה נראה במיוחד מדוע NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את המחלוקת סביב באראק לא כאפיזודה של פולמוס תקשורתי אמריקאי, אלא כסימפטום של תהליך עמוק יותר. כאשר דיפלומטיה מתחילה לדבר ברכות יתרה במקום שבו אויבי ישראל מדברים בשפת הכוח, האסימטריה הזו הופכת במהירות לאיום מעשי ולא תיאורטי.

סוריה והדרוזים: מדוע הדו-משמעות כאן במיוחד מסוכנת

שכבה נפרדת של הבעיה קשורה לסוריה.

כל אי-בהירות באותות האמריקאיים לגבי דרום סוריה, לגבי אזורי הדרוזים ולגבי הפעולות המותרות של השלטון החדש בדמשק עשויה להסתיים לא רק באי-הבנה דיפלומטית, אלא באבידות בנפש. לישראל יש לכך חשיבות מיוחדת גם כי נושא הדרוזים אינו חיצוני ורחוק: הקהילה הדרוזית היא חלק מהחברה הישראלית עצמה, מצבא שלה ומיציבותה הפנימית.

לכן כל רמזים שיכולים להתפרש בדמשק כהיתר לפעול בקשיחות רבה יותר, נתפסים בירושלים בכאב רב.

בזה טמונה אחת התלונות הכבדות ביותר כלפי סגנון דיפלומטי כזה. במזרח התיכון ניסוחים חופשיים מדי לעיתים רחוקות נשארים רק מילים. הם נקראים כאותות. הם מפורשים כחלונות הזדמנויות. הם משמשים כהצדקה לצעדים שצריך אחר כך לעצור כבר במכות, במשא ומתן חירום ובבלימת הסלמה דחופה.

והמחיר של “אי-דיוק” כזה כאן תמיד גבוה מדי.

מדוע עבור ישראל זה יותר מוויכוח סביב טור אחד

באופן פורמלי מדובר רק בטור מערכת של עיתון אמריקאי משפיע. אבל למעשה זה ויכוח על הרבה יותר: האם לא מופיע בחלק מהדיפלומטיה האמריקאית פיתוי חדש – להסתכל על האזור דרך פריזמה של פשרות, שנראות על הנייר פרגמטיות, אבל במציאות דוחפות את אויבי ישראל ליותר תעוזה.

עבור ישראל הסיכון הזה הוא מאוד קונקרטי. ככל שאמריקה מנסחת את עמדותיה כלפי טורקיה, איראן, “חיזבאללה” והקבוצות החמושות הסוריות בצורה פחות ברורה ונוקשה, כך יש לירושלים פחות בסיסים לסמוך על מסגרות חיצוניות ברורות של בלימה.

וזה אומר, שהלוגיקה של החלטות עצמאיות תהיה חזקה יותר.

וזה, כנראה, המסקנה המרכזית מכל הסיפור. לא טום באראק עצמו ואפילו לא הטור עצמו של WSJ הופכים כאן למרכזיים. המרכזי הופך השאלה, האם וושינגטון לא מתחילה לפחות חלקית לדבר עם האזור בשפה שבירושלים תופסים לא כריאליזם, אלא כאשליה מסוכנת. לכן חשוב לנתח נושאים כאלה עד הסוף – ולעקוב אחרי איך הם מתפתחים הלאה.