ב-9 בנובמבר 2026 פרסם הפרשן הבריטי של Financial Times גדעון רחמן טור בשם “Trump, Putin and the short war illusion”. הוא הציע הסבר יוצא דופן לכך שדונלד טראמפ מדבר כך על הכישלון הרוסי ליד קייב: ייתכן שנשיא ארה”ב מזהה בטעות של פוטין את ההחלטה שלו עצמו להתחיל יחד עם ישראל מלחמה נגד איראן. רחמן לא מסתמך על הודאות של טראמפ או על משא ומתן סגור. זהו השערה שלו, ולא עובדה מוכחת.
מחבר: סטס שיפר | חדשות ישראל
גנרל, בוץ וקייב שהוחמצה
הסיבה הייתה נאום אוקטוברי של טראמפ בבית הלבן. הנשיא תיאר אלף טנקים רוסיים, שלכאורה הלכו ללא הפרעה על כביש בטון לקייב. לפי גרסתו, הכל היה יכול להסתיים ביום אחד, אך “גנרל טיפש מאוד” פנה לשדה, שם המכונות נתקעו בבוץ. טראמפ לא ציין את שמו של המפקד הזה.
רחמן מתנגד לא בגלל פרטי מזג האוויר. הצבא הרוסי נעצר על ידי הצבא האוקראיני: הוא תקף את המכונות הראשיות של השיירה והרס גשרים. תחת התקפות האוקראינים, כלי הרכב המשוריינים נאלצו לעזוב את הכבישים, וחלק מהמכונות אכן נתקעו באדמה. בגרסת טראמפ ההתנגדות האוקראינית נעלמת, והאחריות לכישלון מוסרת מפוטין ומועברת לפקוד לא מזוהה. זו האינטונציה שהפרשן של FT רואה כמייצגת.
ב-24 בפברואר 2022 הקרמלין ציפה לשבור במהירות את אוקראינה. רחמן מזכיר את 2014: סיפוח קרים, לפי הערכתו, לא נתקל בהתנגדות משמעותית מצד אוקראינה והקהילה הבינלאומית, ופוטין יכול היה להחליט שממשלת ולדימיר זלנסקי תתפרק באותה מהירות, והעולם יקבל שוב את העובדה המוגמרת. במקום זאת, רוסיה קיבלה מלחמה ארוכה, הרס באוקראינה ואבדות עצומות משלה.
מדוע הופיע נתניהו במאמר
ב-28 בפברואר 2026 ארה”ב וישראל תקפו את איראן. לפי הערכת רחמן, ההימור היה על שינוי מהיר של השלטון בטהרן. הניצחון בקמפיין הקצר לא הושג. המחבר מציין שטראמפ ניהל קמפיין בחירות כמתנגד למלחמות זרות, אך בתחילת 2026 הוא היה נלהב מהתקפות על מתקני הגרעין האיראניים ביוני 2025 ומהמבצע נגד נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו.
באותו טור נתניהו קיבל תפקיד ספציפי. רחמן כותב שכמה שבועות לאחר המבצע בוונצואלה, בנימין נתניהו שכנע את טראמפ לתקוף שוב את איראן. זהו תיאור של תפקידו הפוליטי של ראש הממשלה הישראלי על ידי הפרשן עצמו, ולא תיעוד שיחה שפורסם. לדעתו, ההצלחות הקודמות הפכו את טראמפ לרגיש יותר להצעה כזו.
רחמן רואה חולשה משותפת: שני המנהיגים ריכזו את הכוח אצלם והקיפו את עצמם באנשים שמעטים מתווכחים עם המפקד. כאשר התוכנית מבוססת על ציפייה לכניעה מהירה של האויב, קשה במיוחד להתנגד לה בתוך מערכת כזו. אך כאן ההשוואה דורשת זהירות. רוסיה מנסה לכבוש מדינה דמוקרטית שכנה ולכבוש את אדמותיה. איראן נשלטת על ידי משטר דיכוי, שבחשבונו, כפי שמדגיש FT, אלפי אזרחים הרוגים. לא ישראל ולא ארה”ב טוענות לשטח איראני. הדמיון בטעויות לא הופך את המלחמות עצמן לזהות.
מחיר הטעות — בחירות, אבדות וביטחון זר
עבור האמריקאים, המלחמה עם איראן התגלגלה גם לאינפלציה. רחמן מקשר את השלכותיה לתבוסה הכבדה של הרפובליקנים בבחירות הביניים לקונגרס בתחילת נובמבר. בחירות הביניים הן הצבעה לקונגרס באמצע כהונת הנשיא, ולא בחירות לנשיא עצמו. טראמפ נשאר בבית הלבן, אך יכולותיו הפוליטיות משתנות. ארה”ב עדיין יכולה להגביר את ההתקפות על איראן, אך לפי דעת הפרשן, הניסיון מווייטנאם, אפגניסטן ועיראק מראה: המערכת האמריקאית במוקדם או במאוחר מכריחה את הנשיאים להפסיק מלחמות לא מוצלחות.
לישראל כאן צומת לא נעימה. האיום מצד טהרן לא נעלם רק בגלל שבוושינגטון הדלק מתייקר והקונגרס משתנה. אם הנשיא האמריקאי יחפש מוצא מהסכסוך הממושך, ההנהגה הישראלית תצטרך לקחת בחשבון את ההבדל הזה באינטרסים. קודם לכן חדשות ניתחו את מחיר המלחמה עם איראן עבור ישראל ואוקראינה. זהו מסקנה מהלוגיקה של הטור, ולא הודעה של FT על החלטה שהתקבלה בבית הלבן.
עם פוטין הכל אחרת. רחמן מביא הערכה של 1.5 מיליון אבדות צבאיות רוסיות — מדובר בהרוגים ופצועים יחד, לא רק בהרוגים. הבחירות התחרותיות ברוסיה הושמדו, כוחות אנטי-מלחמתיים לא מורשים לשלטון, וגורלותיהם של אלכסיי נבלני ובוריס נמצוב מזכירים את מחיר האופוזיציה האמיתית. לכן, תבוסה בשדה הקרב לא הופכת שם לאיסור פוליטי על המשך המלחמה.
בסוף רחמן מעביר את השיחה לבייג’ינג. הוא מזכיר את המוכנות הצפויה של הצבא הסיני למבצע נגד טייוואן עד 2027. זו לא תאריך שנקבע לתקיפה: מדובר ביכולות צבאיות ובבחירת ההנהגה, כולל אפשרות של מצור על האי או פלישה. רחמן רואה את שי ג’ינפינג כעת כאסטרטג זהיר יותר, אך גם הוא לא אוהב התנגדויות. הוא עשוי לראות באוקראינה ובאיראן אזהרה, או להחליט שהטיוואנים לא יתנגדו ושאיתו הכל יהיה אחרת. בזה טמון החשש של המחבר: גורלות מיליונים עשויים שוב להיות תלויים בהחלטה של אדם אחד, שלידו אין מי שיאמר “לא”.
