טורקיה כינתה את אל-אקצא “אחד מהמקומות הקדושים שלנו”: מה החליטו 14 מדינות מוסלמיות בעמאן ומה השיבה ישראל

טורקיה לא “הכריזה” על אל-אקצא כרכושה, אך חקאן פידאן כלל אותה בין “הקדושות הנוגעות לערכים של העם הטורקי”. הרבה יותר רחוק הלכה ההצהרה המשותפת של 14 מדינות, שהכריזה על כל 144 הדונם של הר הבית “מקום פולחן בלעדי למוסלמים”.

ב-5 באוגוסט 2026 בעמאן, בהזמנת ירדן, התקיימה פגישה מיוחדת של שרי חוץ בנושא ירושלים והקדושות האסלאמיות והנוצריות שלה. היא אורגנה על ידי משרד החוץ הירדני, והפגישה נפתחה על ידי ראש המשרד, איימן א-ספאדי. בעמאן התכנסו נציגים מעשר מדינות הוועדה המיניסטריאלית הערבית – ירדן, תוניסיה, אלג’יריה, עיראק, קטאר, ערב הסעודית, סומליה, מדינת “פלסטין”, מצרים ומרוקו, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, וכן נציגים מטורקיה, אינדונזיה, פקיסטן ומלזיה. בסך הכל, במסמך הסופי הוצגו 14 מדינות. מטרת הפגישה הייתה לגבש עמדה משותפת ולתאם פעולות בתגובה לאירועים בירושלים ובהר הבית.

לא “אל-אקצא הטורקית”, אלא חזית חדשה על הר הבית: מה החליט עמאן ומדוע הגיב ישראל

שר החוץ של טורקיה חקאן פידאן לא הכריז על מסגד אל-אקצא כרכוש טורקי, לא טען לזכויות טריטוריאליות על הר הבית ולא הכריז על החלפת ירדן בתפקיד שומרת הקדושות המוסלמיות בירושלים.

עם זאת, דבריו לאחר פגישת השרים בעמאן אינם יכולים להיחשב כמחווה דיפלומטית רגילה.

פידאן הצהיר כי הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן, הממשלה הטורקית, המדינה והחברה רואים באל-אקצא כ”אחד מהמקומות הקדושים שלנו”. כל פגיעה בה, לדבריו, אנקרה רואה כפגיעה בערכים של העם הטורקי. במקביל, השר אישר את התפקיד ההיסטורי והמשפטי של ירדן ביחס לקדושות ירושלים.

הסטטוס המשפטי של המתחם לאחר הדברים הללו לא השתנה. המשמעות הפוליטית של ההצהרה, עם זאת, ברורה: טורקיה מציגה את האירועים בהר הבית לא רק כבעיה חיצונית או כלל-אסלאמית, אלא גם כשאלה הנוגעת ישירות למדינה ולחברה הטורקית.

מה שאושר ומה שעדיין נותר רק כהצהרה

בזמן הבדיקה באתר הרשמי של משרד החוץ הטורקי פורסמה הודעה על השתתפות פידאן בפגישה ב-5 באוגוסט 2026, אך אין שם תמלול מלא של מסיבת העיתונאים שלו. הנוסח המדויק על “הקדושה שלנו” מובא על ידי סוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו, שהכתב שלה שאל את השר שאלה לאחר הישיבה. לכן דברי פידאן מאושרים על ידי חומרי וידאו ופרסום הסוכנות, אך לא על ידי תמלול רשמי נפרד של משרד החוץ הטורקי.

פידאן הודיע כי “כמעט 20 מדינות אסלאמיות” דנו באמצעים מעשיים, דיפלומטיים ואחרים קולקטיביים. ההצהרה הרשמית הסופית, שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות הירדנית פטרה, מפרטת 14 מדינות ואת המזכיר הכללי של הליגה הערבית. כיצד קיבל השר הטורקי את המספר “כמעט 20”, לא מוסבר בהודעה הזמינה.

ברשימה הרשמית נקראות ירדן, תוניסיה, אלג’יריה, עיראק, קטאר, ערב הסעודית, סומליה, מדינת “פלסטין”, מצרים, מרוקו, אינדונזיה, פקיסטן, טורקיה ומלזיה. זו לא הייתה ישיבה של כל מדינות ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי, אלא פגישה מיניסטריאלית ערבית-אסלאמית שכונסה על ידי ירדן.

ההבדל הזה חשוב. הנוסחה “כמעט 20 מדינות” יוצרת רושם של קואליציה רחבה יותר, בעוד שהחותמים על המסמך שפורסם היו נציגים של 14 מדינות.

איזו אמירה הפכה לסיבה העיקרית לתגובה של ישראל

ההצהרה הקשה ביותר לא נשמעה מפידאן באופן אישי. היא כלולה בסעיף הרביעי של המסמך המשותף.

משתתפי הפגישה הכריזו על אל-אקצא – תחת שם זה הם מתכוונים לכל המתחם העליון בשטח של 144 דונם, או 14.4 דונם – כמקום פולחן בלעדי למוסלמים. הוואקף הירדני נקרא הגוף החוקי היחיד בעל הסמכות הבלעדית לנהל את כל ענייני המתחם ולווסת את הכניסה.

דווקא נגד הנוסחה הזו יצא משרד החוץ של ישראל.

הצד הישראלי הצהיר כי המסמך מבוסס על האשמות שווא ועיוות ההיסטוריה. בירושלים כינו את המצב שבו ישראל מואשמת בהפרת חופש הדת, תוך הכרזה על כל הר הבית כמקום פולחן רק למוסלמים והתעלמות מוחלטת מהקשר של העם היהודי עם ירושלים ומקומותיו הקדושים, כהתגלמות מיוחדת של ציניות. משרד החוץ אישר את המחויבות הרשמית לחופש הדת, לביטחון הציבור ולשמירה על הסטטוס קוו.

כאן הוויכוח יוצא הרבה מעבר לשאלה מי ואיפה יכול להתפלל.

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות ומקום המקדש הראשון והשני. לקרוא לכל שטחו מקום פולחן מוסלמי בלבד אפשר לראות כתיאור הסדר התפילה הנוכחי. אבל בשילוב עם הצהרות על זהות ערבית-אסלאמית בלעדית של ירושלים, נוסחה זו נתפסת על ידי ישראל כהכחשת ההיסטוריה היהודית.

מה הפך לסיבה המיידית לפגישה

הפגישה בעמאן התקיימה לאחר האירועים ב-23 ביולי 2026, כאשר יהודים ציינו את תשעה באב – יום האבל על חורבן המקדשים.

אל הר הבית עלו אלפי מבקרים יהודים, כולל שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר. הוא הופיע עם סידור תפילה, בירך על תפילת יהודים בהר והצהיר על התקדמות משמעותית, שכן יהודים מתפללים שם ומרגישים עצמם בעלי המקום.

ירדן ראתה את המתרחש כהפרה של הסטטוס קוו ההיסטורי. עם זאת, לא מדובר רק בביקורו של בן גביר: ביקורים של לא-מוסלמים מותרים ומתרחשים באופן קבוע. הנושא המרכזי של המחלוקת היה תפילה גלויה, השתחוויות, שימוש בטקסטים דתיים והצהרות השר הישראלי על שינוי מעשי במצב בהר.

על פי הפרשנות הרשמית המסורתית של הסטטוס קוו, מוסלמים יכולים להתפלל בשטח המתחם העליון, ולא-מוסלמים יכולים לבקר בו בשעות שנקבעו, אך לא לערוך שם טקסים דתיים. המתחם עצמו נמצא תחת ניהול דתי של הוואקף הקשור לירדן, בעוד שישראל שולטת בביטחון ובגישה.

הסכם השלום הישראלי-ירדני משנת 1994 קובע חופש גישה למקומות בעלי משמעות דתית והיסטורית ומאשר את כבוד ישראל לתפקיד המיוחד של ירדן ביחס לקדושות המוסלמיות של ירושלים. ההסכם אינו מעביר לירדן ריבונות על מזרח ירושלים ואינו מגדיר את כל הר הבית כאובייקט השייך היסטורית רק לדת אחת.

הסתירה בתוך העמדה הישראלית

הטיעון ההיסטורי של ישראל חזק: אי אפשר לדון ברצינות בהר הבית תוך התעלמות משני המקדשים היהודיים והמשמעות המרכזית של המקום הזה ליהדות.

אבל העמדה הפוליטית של ממשלת ישראל נראית פחות משכנעת.

מצד אחד, משרד החוץ מצהיר על אי-שינוי הסטטוס קוו. מצד שני, השר האחראי על המשטרה מתפלל בגלוי על ההר, מברך על תפילת יהודים אחרים ומציג את המתרחש כהישג היסטורי. המשטרה מאפשרת פעולות שבעבר יכלו להיעצר.

דווקא הסתירה הזו מאפשרת לירדן ולמשתתפים אחרים בפגישה לטעון שהסטטוס קוו משתנה ללא החלטה רשמית של הממשלה: לא דרך חוק חדש או הסכם בינלאומי, אלא דרך שינוי הדרגתי בהתנהגות המשטרה והמבקרים.

על פי הערכת נאנוווסטי – חדשות ישראל, כאן יש להכיר בשתי מציאויות בו זמנית.

מדינות ערביות ואסלאמיות אכן משתמשות בהגנה על סדר התפילה לקידום נוסחה פוליטית המוציאה את הזהות ההיסטורית היהודית של הר הבית. אבל פעולות בן גביר מספקות להן חומר עובדתי לטענות שישראל עצמה מתרחקת מהסדר הקודם.

הכחשת אחת מהצדדים הללו הופכת את הניתוח לבלתי שלם.

אילו צעדים אישרו 14 המדינות

המסמך המשותף מורכב מ-15 סעיפים. הוא אינו כולל פעולה צבאית, הפסקת יחסים דיפלומטיים עם ישראל או סנקציות קולקטיביות מיידיות.

המשתתפים החליטו:

• ליצור מנגנון מוסדי קבוע ופלטפורמת מדיה נפרדת לתיעוד והפצת דיווחים על פעולות ישראל;
• להביא את החומרים שנאספו לפלטפורמות של ארגונים בינלאומיים;
• לשאוף לתגובה של מועצת הביטחון של האו”ם ומבנים בינלאומיים אחרים;
• לתמוך בשמירה הירדנית ובעבודת הוואקף;
• להתנגד לפתיחה או העברת נציגויות דיפלומטיות לירושלים;
• לקיים במהלך שבוע הרמה הגבוהה של העצרת הכללית של האו”ם בספטמבר 2026 פגישה משותפת של הליגה הערבית וארגון שיתוף הפעולה האסלאמי.

כך, התוצאה המעשית העיקרית של הפגישה היא הכנת קמפיין מידע ודיפלומטי בינלאומי קבוע.

זה חשוב יותר מנאום חד פעמי חריף. המדינות מתכוונות לא רק להוציא הצהרות לאחר כל ביקור של בן גביר, אלא ליצור מנגנון שיאסוף באופן שיטתי חומרים, ייצור טרמינולוגיה משותפת ויפיץ אותה דרך האו”ם, ארגונים בינלאומיים והתקשורת.

אילו “צעדים בימים הקרובים” הבטיח פידאן

לאחר הפגישה על ירושלים, פידאן השתתף גם בישיבה נפרדת של קבוצת טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן.

הרביעייה הזו דנה בעזה, ביישום תוכנית השלום, בהתנהגות ישראל במסגרת התהליך הזה ובמערכת הביטחון האזורית הרחבה יותר. בהקשר להחלטות הקבוצה הזו, פידאן אמר שההצעות יועברו לראשי המדינות, ולאחר מכן עשויים להתרחש צעדים קונקרטיים בימים הקרובים.

במקור הזמין אין בסיס לטעון שהצעדים המובטחים מתייחסים אך ורק לאל-אקצא או מהווים איום טורקי נפרד על ישראל בגלל הר הבית.

אלו שתי קווים נפרדים אך קשורים של משא ומתן:

• הצעדים הקולקטיביים של 14 המדינות על ירושלים והקדושות כבר תוארו בהצהרה שפורסמה;
• ההחלטות הנוספות של הרביעייה מתייחסות בעיקר לעזה, לתוכנית השלום ולמצב האזורי הכללי.

ערבוב של שתי הפגישות הללו יוצר סנסציה, אך מעוות את תוכן המשא ומתן.

האם טורקיה הכריזה על אל-אקצא כחלק מהמורשת שלה

בציטוט הזמין פידאן לא השתמש בנוסחה “מורשת היסטורית של טורקיה”. הוא גם לא אמר “מעתה” ולא הכריז על שינוי במעמד הבינלאומי של הקדושה.

הנוסחה המדויקת היא אחרת:

“טורקיה רואה באל-אקצא כ”אחד מהמקומות הקדושים שלנו”, וכל פגיעה בה – כפגיעה בערכים של העם הטורקי”.

ההבדל משמעותי.

“מורשת היסטורית טורקית” יכולה להישמע כטענה לזכות מיוחדת המבוססת על העבר העות’מאני. “אחד מהמקומות הקדושים שלנו” – זו הצהרה פוליטית ודתית של סולידריות, שאינה יוצרת תואר משפטי.

אבל הנוסחה עצמה עדיין מרחיבה את הטענות של אנקרה לתפקיד אחד המגנים העיקריים של ירושלים.

טורקיה מכירה בשמירה הירדנית ובמקביל מצהירה שהגנת אל-אקצא נוגעת לערכים הלאומיים של טורקיה. זה מאפשר לארדואן להיכנס לסדר היום הירושלמי מבלי להתחיל ויכוח פתוח עם המלך הירדני על התפקיד הרשמי של השומר.

זהו מסקנה עריכתית של נאנוווסטי, המבוססת על אישורו של פידאן על התפקיד הירדני והכללת אל-אקצא במערכת הערכים הלאומיים של טורקיה.

מה יונסק”ו באמת אומרת על ירושלים

הטענה שיונסק”ו הכירה בהר הבית, אל-אקצא והכותל המערבי כ”מורשת פלסטינית” בלבד אינה נכונה.

ברשימת המורשת העולמית נכלל האובייקט “העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה”. הבקשה הוגשה על ידי ירדן, האובייקט נכלל ברשימה הראשית בשנת 1981, ובשנת 1982 – ברשימת המורשת בסכנה. במהלך הדיון על הכללתו הודגש במיוחד שאין לראות בכך רישום של טענות פוליטיות או ריבוניות של מדינה כלשהי.

התיאור הרשמי של יונסק”ו מכנה את ירושלים כעיר קדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם. בו מוזכרים במיוחד כיפת הסלע, הכותל המערבי וכנסיית הקבר.

בשנת 2016, המנכ”לית של יונסק”ו הצהירה במפורש שאל-אקצא ואל-חרם א-שריף הם גם הר הבית – הר הבית, והכותל המערבי הוא קדושה ליהדות.

זה לא אומר שלישראל אין טענות ליונסק”ו. בהחלטות הארגון נעשה שימוש בטרמינולוגיה על מזרח ירושלים הכבושה, וישראל האשימה אותה שוב ושוב בפוליטיזציה של המורשת ובהעדפת שמות ערבים-אסלאמיים.

אבל העמדה הרשמית של יונסק”ו מורכבת יותר מהטענה על “שייכות פלסטינית” של כל המתחם. הארגון מכיר בחשיבות העיר העתיקה וקדושותיה לשלוש הדתות, תוך שימוש בעמדה משפטית בינלאומית על מזרח ירושלים, שישראל דוחה.

לא רק אל-אקצא: המאבק הוא על תיאור כל המורשת היהודית

הצהרת הפגישה בעמאן אינה יכולה להיחשב כאפיזודה דיפלומטית מבודדת. היא חלק ממאבק רחב יותר על הזכות לקבוע למי שייכת ההיסטוריה של ירושלים, יהודה ושומרון ובאילו מילים תתואר ההיסטוריה הזו במסמכים בינלאומיים, בארכיונים דיגיטליים, במוזיאונים ובחומרי יונסק”ו.

ביולי 2026, נאנוווסטי חקרו בפירוט את המזכר בין המרכז הארכיאולוגי הממשלתי הרוסי לבין משרד התיירות והעתיקות של הרשות הפלסטינית. במסגרת הפרויקט הזה, רוסיה מסייעת ביצירת מודלים דיגיטליים של אתרים שמוסקבה ורמאללה מציגות כ”מורשת תרבותית של פלסטין” ובמקביל כוללות בתוכנית תיעוד של אובייקטים מאפריקה ומהעולם האסלאמי.

בין האובייקטים הראשונים שנקראו היו בריכות שלמה ליד בית לחם ומערכת אספקת המים העתיקה הקשורה אליהן לירושלים. האקוודוקט התחתון נבנה בתקופת בית שני, ככל הנראה בתקופת החשמונאים, והוביל מים ישירות להר הבית. מאוחר יותר השתמשו במערכת ושיפצו אותה הרומאים, הביזנטים, השליטים המוסלמים והעות’מאנים, אך השכבה היהודית העתיקה שלה והקשר עם ירושלים המקדשית לא נעלמים מכך.

הבעיה בפרויקט הרוסי אינה בתיעוד הדיגיטלי של האתרים עצמם. צילום תלת-ממדי יכול באמת לסייע בשימורם. אבל יחד עם המודל הדיגיטלי נוצרים שם רשמי של האובייקט, תיאורו ההיסטורי, תקופתיות, ביבליוגרפיה, מידע על שייכות תרבותית וציון הטריטוריה שאליה הוא משויך.

מי שמייצר מאגר נתונים כזה מקבל את האפשרות לקבוע האם האקוודוקט העתיק יוצג כחלק מתשתית ירושלים היהודית של תקופת בית שני או רק כ”אתר פלסטיני” מארכיון העולם האסלאמי. פירוט הפרויקט הזה פורסם בנפרד על ידי נאנוווסטי:

https://nikk.agency/evrejskoe-nasledie/

המנגנון שהופעל בפגישה בעמאן הוא בעל אופי דומה, אף שמדובר במשתתפים שונים ובכלים שונים.

ארבע עשרה המדינות לא קיבלו שליטה פיזית על הר הבית. אבל הן קיבעו במסמך משותף תיאור מסוים של המתחם: כל 144 הדונם הוכרזו כמקום פולחן בלעדי למוסלמים, וזהותו הוצגה בעיקר כערבית-אסלאמית. במקביל, המשתתפים הסכימו ליצור פלטפורמת מדיה קבועה שתפיץ את הטרמינולוגיה הזו דרך ארגונים בינלאומיים והתקשורת העולמית.

בפרויקט הארכיאולוגי הרוסי-פלסטיני המאבק מתנהל דרך מודלים דיגיטליים, קטלוגים ומטא-נתונים. בעמאן – דרך הצהרה דיפלומטית, האו”ם, הליגה הערבית, ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי ופלטפורמת המדיה העתידית.

אין הוכחות שהפרויקטים הללו הם חלקים מתוכנית תיאום אחת. אבל הם מראים את אותה חוקיות פוליטית: שליטה מנהלית עכשווית או רוב דיפלומטי משמשים ליצירת תיאור היסטורי של אתרים שנוצרו הרבה לפני הופעת המדינה הפלסטינית המודרנית והעולם האסלאמי.

זה לא אומר שצריך להכחיש את הדפים האסלאמיים, הנוצריים, הרומיים, הביזנטיים או העות’מאניים של ההיסטוריה של האזור. ירושלים והאזורים הסובבים אותה יש להם מורשת רב-שכבתית.

אבל הכרה בתקופות היסטוריות מאוחרות יותר אינה דורשת למחוק את התקופות המוקדמות יותר.

אם מערכת המים נבנתה בתקופת בית שני עבור ירושלים היהודית, אי אפשר להציג אותה בכנות רק כמורשת העולם האסלאמי. אם הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות, האיסור הנוכחי על תפילה יהודית לא יכול להפוך להוכחה להיעדר קשר היסטורי יהודי עם המקום הזה.

על פי הערכת נאנוווסטי – חדשות ישראל, כאן עובר אחד הקווים המרכזיים של העימות הנוכחי. המאבק הוא לא רק על גישה לאבנים העתיקות ולא רק על הזכות להתפלל. הוא מתנהל על השפה הרשמית שבה יתוארו המקומות הללו לדורות הבאים.

אם ישראל לא יוצרת ארכיונים איכותיים משלה, לא מפרסמת מסמכים היסטוריים בשפות שונות ולא משתתפת ביצירת טרמינולוגיה בינלאומית, המדינות והארגונים האחרים תופסים את המרחב שהתפנה.

ואז התיאור הפוליטי הנבחר מתחיל להיתפס כעובדה היסטורית מבוססת.

הפגישה בעמאן מדגימה את אותו מנגנון ברמה דיפלומטית גבוהה יותר.

תחילה במסמך המשותף נקבעת נוסחה על כל השטח של 144 דונם כמקום פולחן מוסלמי בלבד. לאחר מכן נוצרת פלטפורמת מדיה קבועה שאמורה להפיץ את מערכת ההגדרות הזו דרך ארגונים בינלאומיים והתקשורת העולמית.

זה לא הוכחה לקיומה של תוכנית סודית אחת. זו אסטרטגיה פתוחה שפורסמה של תקשורת פוליטית.

לקרוא הישראלי חשוב להבין: המאבק הוא לא רק על האם המשטרה תאפשר לאדם בודד להתפלל על ההר. הוא מתנהל על איזו טרמינולוגיה תהפוך לסטנדרטית במסמכים, בתקשורת, בחומרי לימוד ובארגונים בינלאומיים.

לקהל האוקראיני המנגנון גם מוכר. המאבק הפוליטי על טריטוריה ומורשת לעיתים קרובות מתחיל במאבק על מילים: מי נקרא העם הילידי, למי מיוחס יצירת האתר, איזו מדינה מצוינת בקטלוג ואיזה קשר היסטורי מוצג בראש.

זה לא אומר שהמצבים הישראלי והאוקראיני זהים. אבל בשני המקרים הטרמינולוגיה של מסמכים בינלאומיים יכולה להשפיע עם הזמן על התפיסה הציבורית של ההיסטוריה.

מה עכשיו יש לבדוק

לאחר הפגישה נותרו חמישה שאלות קונקרטיות.

הראשונה – האם באמת יוקם המנגנון הקבוע המובטח ומי יממן את פלטפורמת המדיה שלו.

השנייה – אילו מסמכים יוכנו לפגישה המשותפת של הליגה הערבית וארגון שיתוף הפעולה האסלאמי בספטמבר 2026.

השלישית – אילו החלטות בדיוק של הרביעייה של טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן יוגשו לראשי המדינות והאם הן יהיו קשורות לאל-אקצא או רק לעזה ולתוכנית השלום.

הרביעית – האם הממשלה הישראלית תאשר את הסטטוס קוו לא רק בהצהרת משרד החוץ, אלא גם בהנחיות מעשיות למשטרה בהר הבית.

החמישית – האם יופיעו במסמכים בינלאומיים עתידיים הכרה ישירה בקשר היהודי להר הבית או שתישאר הנוסחה שבה מוזכרת רק זהותה הערבית-אסלאמית.

דווקא התשובות לשאלות הללו יראו האם הפגישה בעמאן הייתה הפגנת אחדות חד פעמית או תחילתה של קמפיין מתואם ארוך טווח.

תפוקה נאנובוסטי

טורקיה לא הכריזה על אל-אקצא כרכושה ולא קיבלה סמכויות משפטיות חדשות בירושלים.

פידאן עשה דבר אחר: הוא כלל את הגנת אל-אקצא במערכת הערכים הלאומיים של טורקיה ובכך העלה את המחיר הפוליטי של כל הסלמה חדשה בהר הבית.

אבל האירוע המרכזי לא היה נאומו.

ארבע עשרה מדינות חתמו על מסמך שבו כל 144 הדונם של המתחם נקראים מקום פולחן בלעדי למוסלמים, ולאחר מכן הסכימו ליצור מנגנון קבוע של לחץ בינלאומי ותקשורתי על ישראל.

ישראל מתנגדת בצדק למחיקת ההיסטוריה היהודית של הר הבית. במקביל, תפילה הפגנתית של בן-גביר ושינוי הדרגתי של הפרקטיקה המשטרתית מקשים על טענותיה של ישראל על חוסר שינוי מוחלט של הסטטוס קוו.

לכן, הסכסוך האמיתי נראה לא כמו ויכוח בין טורקיה לישראל על הבעלות על אל-אקצא.

זו מאבק על שלושה דברים בבת אחת: סדר התפילה, השליטה הפוליטית והתיאור ההיסטורי של אחד המקומות הרגישים ביותר בעולם.

איך הוכן החומר

נאנובוסטי השוו:

• הצהרה רשמית בת 15 נקודות של הפגישה, שפורסמה על ידי סוכנות המדינה של ירדן Petra;
• הודעת משרד החוץ של טורקיה על השתתפותו של חקאן פידאן;
• פרסום Anadolu עם תשובותיו של פידאן לאחר הפגישה;
• הצהרת משרד החוץ של ישראל בפלטפורמות הרוסיות והאנגליות הרשמיות;
• הודעת רויטרס על האירועים ב-23 ביולי;
• טקסט הסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994;
• מסמכים רשמיים ותיאור אתר המורשת העולמית של אונסק”ו;
• חומרים קודמים של נאנובוסטי על הפוליטיזציה של המורשת הארכיאולוגית והדתית.

למערכת אין ראיון משלה עם משתתפי הפגישה ואין לה תמונות או סרטונים משלה מעמאן. החומר הוא ניתוח דוקומנטרי מקורי של מקורות פתוחים, ולא דיווח מהשטח.